The moment when, 50 years ago, Neil Armstrong planted his foot on the surface of the Moon inspired awe, pride and wonder around the world. This newspaper argued that “man, from this day on, can go wheresoever in the universe his mind wills and his ingenuity contrives…to the planets, sooner rather than later, man is now certain to go.” But no. The Moon landing was an aberration, a goal achieved not as an end in itself but as a means of signalling America’s extraordinary capabilities. That point, once made, required no remaking. Only 571 people have been into orbit; and since 1972 no one has ventured much farther into space than Des Moines is from Chicago.
The next 50 years will look very different. Falling costs, new technologies, Chinese and Indian ambitions, and a new generation of entrepreneurs promise a bold era of space development. It will almost certainly involve tourism for the rich and better communications networks for all; in the long run it might involve mineral exploitation and even mass transportation. Space will become ever more like an extension of Earth—an arena for firms and private individuals, not just governments. But for this promise to be fulfilled the world needs to create a system of laws to govern the heavens—both in peacetime and, should it come to that, in war.
The development of space thus far has been focused on facilitating activity down below—mainly satellite communications for broadcasting and navigation. Now two things are changing. First, geopolitics is stoking a new push to send humans beyond the shallows of low-Earth orbit. China plans to land people on the Moon by 2035. President Donald Trump’s administration wants Americans to be back there by 2024. Falling costs make this showing off more affordable than before. Apollo cost hundreds of billions of dollars (in today’s money). Now tens of billions are the ticket price.
[ … ]
It is a mistake to promote space as a romanticised Wild West, an anarchic frontier where humanity can throw off its fetters and rediscover its destiny. For space to fulfil its promise governance is required. At a time when the world cannot agree on rules for the terrestrial trade of steel bars and soybeans that may seem like a big ask. But without it the potential of all that lies beyond Earth will at best wait another 50 years to be fulfilled. At worst space could add to Earth’s problems. | לפני 50 שנה, כשניל ארמסטרונג עשה צעד ראשון על אדמת הירח, אנשים בכל העולם חוו גאווה, השתאות ותמיהה. בעיתון שלנו נכתב אז ש- "כעת אנשים יכולים לטוס לכל מקום ביקום שירצו, רק אם יוכלו להמציא אפשרות טכנית להגיע אליו... בכל אופן, לפלנטות אחרות בוודאי נוכל להגיע בקרוב". אולם, התחזית הזאת לא התגשמה. נחיתת אדם על הירח הקדימה מאד את זמנה, וחשיבותה נמדדה אז לא כחשיבות המטרה בפני עצמה, אלא כאפשרות להראות לכל העולם את העוצמה הגדולה של ארה"ב. כשהמטרה הושגה, נעלם גם הצורך להמשך התוכנית. נכון להיום רק 571 בני אדם יצאו למסלול סביב כדור הארץ, ומאז 1972 אף אחד לא התרחק מכדור הארץ הרבה מעבר למרחק נסיעה מדן ועד אילת. ב- 50 השנים הבאות התרחשו שינויים רבים: עלויות ירדו, טכנולוגיות חדשות הופיעו, סין והודו הצטרפו והודיעו על פיתוח תוכניות שאפתניות, ואם זה לא מספיק, אזי נכנסו לתחום גם אנשי עסקים שהבטיחו לכולנו עידן חדש בפיתוח החלל – בקרוב. עוד החלה להתפתח תיירות בחלל לעשירים, וכל האנושות קיבלה גישה לטכנולוגיות תקשורתיות משוכללות. בעתיד אולי נהיה מסוגלים לכרות מחצבים ולהטיס לחלל קבוצות גדולות של אנשים. אם זה יקרה, החלל יהפוך לחלק מהמציאות היומיומית שלנו, כי לא רק ממשלות, אלא גם חברות ובעלי עסקים יחלו לעסוק בו. אבל עד אז האנושות צריכה לפתח חקיקה שתנהל פעילות אדם בחלל – בעיתים של שלום ובעת מלחמה (אם תקרה). עד היום תוכניות החלל התמקדו בעיקר בשכבות הקרובות יותר לכדור הארץ. קודם כל, בגלל הצורך בפיתוח תקשורת לווינית המשמשת בטכנולוגיות השידור והניווט. השינויים להם אנו עדים כיום, כרוכים בשני היבטים. הראשון הוא הגאופוליטיקה העולמית ששוב מובילה אותנו לטיסות לחלל הרחוק. סין מתכננת להנחית בני אדם על אדמת הירח עד שנת 2035, ואילו ממשל טראמפ שואף להחזיר לשם את אמריקאים אפילו עד 2024. ירידת עלויות הופכת את הפרויקטים השאפתניים ליותר ממשיים מבעבר. כך למשל, תוכנית החלל "אפולו" עלתה לאמריקאים כמה מאות מיליארדי דולרים (במונחים של היום). היום מחיר "הכרטיס אל העתיד" יעלה רק כמה עשרות מיליארדים. [...] תהיה זו טעות אם נתאר לעצמנו את החלל כסוג של המערב הפרוע עם איזה אופי רומנטי שבו שולטת האנרכיה ושבעזרתו האנושות יכולה "לצאת מהעבדות" ולשנות את גורלה. כדי שתוכניות החלל יצאו לפועל, צריך שהן יתנהלו לפי אי-אילו כללים קבועים וברורים. אם ניקח בחשבון שאפילו כאן, על פני כדור הארץ, אנו לעיתים לא מסוגלים להגיע להסכמות בקשר למסחר במוטות ברזל או בסויה, זאת יכולה להיות משימה לא פשוטה בעליל. אבל אם לא נבצע אותה, הפוטנציאל הגדול של החלל יישאר לא ממומש לעוד 50 שנה לפחות. במקרה הלא טוב זה עלול עוד להפוך לעוד מקור לבעיות עבור האנושות. |