Over the course of many years, without making any great fuss about it, the authorities in New York disabled most of the control buttons that once operated pedestrian-crossing lights in the city. Computerised timers, they had decided, almost always worked better. By 2004, fewer than 750 of 3,250 such buttons remained functional. The city government did not, however, take the disabled buttons away—beckoning countless fingers to futile pressing.
Initially, the buttons survived because of the cost of removing them. But it turned out that even inoperative buttons serve a purpose. Pedestrians who press a button are less likely to cross before the green man appears, says Tal Oron-Gilad of Ben-Gurion University of the Negev, in Israel. Having studied behaviour at crossings, she notes that people more readily obey a system which purports to heed their input.
Inoperative buttons produce placebo effects of this sort because people like an impression of control over systems they are using, says Eytan Adar, an expert on human-computer interaction at the University of Michigan, Ann Arbor. Dr Adar notes that his students commonly design software with a clickable “save” button that has no role other than to reassure those users who are unaware that their keystrokes are saved automatically anyway. Think of it, he says, as a touch of benevolent deception to counter the inherent coldness of the machine world.
That is one view. But, at road crossings at least, placebo buttons may also have a darker side. Ralf Risser, head of FACTUM, a Viennese institute that studies psychological factors in traffic systems, reckons that pedestrians’ awareness of their existence, and consequent resentment at the deception, now outweighs the benefits. | לאורך שנים רבות, מבלי לעורר מהומה גדולה, שלטונות ניו-יורק שללו את פעולתם של רוב הלחצנים ששימשו הולכי הרגל במעברי החצייה של העיר. הם החליטו שטיימרים ממוחשבים כמעט תמיד עובדים טוב יותר. בשנת 2004, פחות מ-750 מתוך 3,250 לחצנים שכאלו נותרו פעילים. עם זאת, רשויות העיר לא הסירו את הלחצנים ממקומם, ובכך הביאו לאינספור לחיצות שווא. בתחילה, שרדו הלחצנים במקומם עקב המחיר הכרוך בהסרתם. אולם בהמשך התברר שגם ללחצנים שאינם פעילים ישנה מטרה. עוברים ושבים שלוחצים עליהם נוטים יותר להמתין לאיש הירוק שיופיע, אומרת טל אורון-גלעד מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ישראל. אורון-גלעד חקרה התנהגות חצייה, והיא מציינת שכאשר נדמה לאנשים שמערכת מסוימת מגיבה להוראותיהם, הם מצייתים לה ביתר-רצון. לחצנים לא פעילים מיצרים אפקט פלסבו שכזה. אנשים אוהבים את תחושת השליטה על המערכת בה הם משתמשים, אומר איתן אדר, מומחה לאינטראקציית אדם-מחשב באוניברסיטת מישיגן, אן ארבור. דוקטור אדר מספר על ניסוי שערכו תלמידיו: הם עיצבו תוכנה עם אייקון "שמור" שניתן ללחוץ עליו. למקש אין כלל תפקיד אמיתי, מלבד להרגיע את המשתמש שאינו מודע לכך שהקשותיו נשמרות בכל מקרה. חשבו על כך, הוא אומר, כעל מנגנון אדיב של הונאה כדי להתמודד עם הניכור המובנה של עולם האלקטרוני שסביבנו. זו היא נקודת מבט אחת. אולם, לפחות בתחום מעברי-החצייה, ללחצני פלסבו עשוי להיות גם צד אפל. ראלף ריסר, ראש ה"פקטום" – מכון וינאי החוקר גורמים פסיכולוגיים בתחבורה, סבור שהולכי רגל המודעים לקיומם של הלחצנים ולחוסר יעילותם, מפתחים תרעומת כלפי ההטעיה. לדעתו, התרעומת עולה על היתרונות. |