Imagine dining in a European capital where you do not know the local language. The waiter speaks little English, but by hook or by crook you manage to order something on the menu that you recognise, eat and pay for. Now picture instead that, after a hike goes wrong, you emerge, starving, in an Amazonian village. The people there have no idea what to make of you. You mime chewing sounds, which they mistake for your primitive tongue. When you raise your hands to signify surrender, they think you are launching an attack.
Communicating without a shared context is hard. For example, radioactive sites must be left undisturbed for tens of thousands of years; yet, given that the English of just 1,000 years ago is now unintelligible to most of its modern speakers, agencies have struggled to create warnings to accompany nuclear waste. Committees responsible for doing so have come up with everything from towering concrete spikes, to Edvard Munch’s “The Scream”, to plants genetically modified to turn an alarming blue. None is guaranteed to be future-proof.
Some of the same people who worked on these waste-site messages have also been part of an even bigger challenge: communicating with extraterrestrial life. This is the subject of “Extraterrestrial Languages”, a new book by Daniel Oberhaus, a journalist at Wired.
Nothing is known about how extraterrestrials might take in information. A pair of plaques sent in the early 1970s with Pioneer 10 and 11, two spacecraft, show nude human beings and a rough map to find Earth—rudimentary stuff, but even that assumes aliens can see. Since such craft have no more than an infinitesimal chance of being found, radio broadcasts from Earth, travelling at the speed of light, are more likely to make contact. But just as a terrestrial radio must be tuned to the right frequency, so must the interstellar kind. How would aliens happen upon the correct one? The Pioneer plaque gives a hint in the form of a basic diagram of a hydrogen atom, the magnetic polarity of which flips at regular intervals, with a frequency of 1,420MHz. Since hydrogen is the most abundant element in the universe, the hope is that this sketch might act as a sort of telephone number. | תארו לכם סעודה בעיר בירה אירופאית היכן שאינכם מבינים את השפה המקומית. המלצר בקושי מדבר אנגלית, אך בדרך לא דרך אתם מצליחים להזמין משהו מהתפריט שאתם מזהים, אוכלים ומשלמים עבורו. כעת דמיינו במקום זאת, לאחר שטיול משתבש, אתם מגיחים, גוועים מרעב, בכפר אמזוני. האנשים שנמצאים שם, לא מבינים אתכם כלל. אתם עושה פנטומימה של קולות אכילה, והם חושבים בטעות שזו השפה הפרימיטבית שלכם. כשאתם מרימים ידים כדי להביע כניעה, הם חושבים שאתם יוצאים למתקפה. קשה לתקשר ללא הקשר משותף. לדוגמה, אתרים רדיואקטיביים צריכים להשאר ללא הפרעה למשך עשרות אלפי שנים, אך בהתחשב בכך שהאנגלית שמלפני סה״כ 1,000 שנים, הינה בלתי מובנת לרוב דוברי האנגלית של היום, סוכנויות התקשו ליצור אזהרות נלוות לפסולת גרעינית. ועדות שאחראיות לעשות זאת חשבו על כל דבר שבין קוצי בטון מתנשאים, ליצירת ״הצעקה״ של אדוורד מונק, ועד לצמחים מהונדסים גנטית להפוך לצבע כחול מרתיע. אף אחד מאלו אינו מובטח לעמוד במבחן הזמן. חלק מאותם האנשים שעובדים על אותם מסרים של אתרי הפסולת לקחו חלק אף באתגר גדול יותר: תקשורת עם חייזרים. זהו הנושא של ״שפות חייזריות״, ספר חדש שנכתב על ידי דניאל אוברהאוס, עיתונאי ממגזין ווירד (Wired). שום דבר אינו ידוע לגבי איך חייזרים יכולים לקבל מידע. זוג לוחיות שנשלחו בתחילת שנות ה-70 בשתי חלליות, פייוניר 10 ו-11, מראות תמונות עירום של בני אדם ומפה גסה למציאת כדור הארץ - דברים בסיסיים, אך אפילו המעט הזה מניח שחייזרים יכולים לראות. מכיוון שהסיכוי שחללית כזו תימצא הינו מזערי, ישנו סיכוי גדול יותר ששידורי רדיו מכדור הארץ, שנעים במהירות האור, יצרו מגע. אבל כמו שרדיו בכדור הארץ צריך להיות מכוון לתדר הנכון, כך גם הרדיו הבין כוכבי. איך יכול להיות שחייזרים יהיו מכוונים במקרה לתדר הנכון? הלוחית שבחללית פיוניר נותנת רמז בצורה של דיאגרמה בסיסית של אטום המימן, שקוטביותו מתהפכת במרווחים קבועים, בתדר של 1,420 מגה־הרץ. מכיוון שמימן הינו האלמנט הנפוץ ביותר ביקום, התקוה היא ששרטוט זה יתפקד כמעין מספר טלפון. |