A theme of the age, at least in the developed world, is that people crave silence and can find none. The roar of traffic, the ceaseless beep of phones, digital announcements in buses and trains, TV sets blaring even in empty offices, are an endless battery and distraction. The human race is exhausting itself with noise and longs for its opposite—whether in the wilds, on the wide ocean or in some retreat dedicated to stillness and concentration. Alain Corbin, a history professor, writes from his refuge in the Sorbonne, and Erling Kagge, a Norwegian explorer, from his memories of the wastes of Antarctica, where both have tried to escape.
And yet, as Mr Corbin points out in "A History of Silence", there is probably no more noise than there used to be. Before pneumatic tyres, city streets were full of the deafening clang of metal-rimmed wheels and horseshoes on stone. Before voluntary isolation on mobile phones, buses and trains rang with conversation. Newspaper-sellers did not leave their wares in a mute pile, but advertised them at top volume, as did vendors of cherries, violets and fresh mackerel. The theatre and the opera were a chaos of huzzahs and barracking. Even in the countryside, peasants sang as they drudged. They don’t sing now.
What has changed is not so much the level of noise, which previous centuries also complained about, but the level of distraction, which occupies the space that silence might invade. There looms another paradox, because when it does invade—in the depths of a pine forest, in the naked desert, in a suddenly vacated room—it often proves unnerving rather than welcome. Dread creeps in; the ear instinctively fastens on anything, whether fire-hiss or bird call or susurrus of leaves, that will save it from this unknown emptiness. People want silence, but not that much. | ערכת נושא של העידן, לפחות בעולם המפותח, היא כי אנשים משתוקקים שתיקה, יכול למצוא שום דבר. שאגת התנועה, הצפצוף פוסקת של טלפונים, הודעות דיגיטלי באוטובוסים ורכבות, טלוויזיה מגדיר רועשת אפילו במשרדי הריקים, הינם הסוללה אינסופית הסחת דעת. המין האנושי הוא למצות את עצמה עם רעש, משתוקק עבור המנוגד — בין אם ברוחות, באוקיינוס רחב או נסיגה המוקדש דממה וריכוז. Alain קורבין, פרופסור להיסטוריה, כותב ממקלטו סורבון ולאחר ארלינג Kagge, חוקר נורווגי, מתוך זיכרונותיו של פסולת של אנטארקטיקה, שבו שניהם ניסו להימלט. עדיין, כפי מר קורבין ב- "ההיסטוריה של שתיקה", ויש כנראה אין יותר רעש מאשר פעם. לפני צמיגים פנאומטיים, רחובות העיר היו מלאים מחרישת אוזניים כשאון גלגלי מסגרת מתכת, פרסות על אבן. לפני בידוד מרצון על טלפונים ניידים, אוטובוסים ורכבות, צלצל בשיחה. עיתון-מוכרי לא עזבו את מרכולתם בערימה אילם, אבל מפרסם אותם בווליום העליון, כמו ספקים של דובדבנים, סיגליות, מקרל טרי. התיאטרון ובית האופרה היו התוהו ובוהו של huzzahs ושל barracking. אפילו באזורים הכפריים, איכרים שרו גם הם drudged. הם לא שרים עכשיו מה השתנה הוא לא כל כך שרמת רעש, אשר מאות שנים קודמות התלוננו גם על, אבל הרמה של הסחת דעת, המשתרע על־פני המרחב השקט עלול לפלוש. שם נולים עוד פרדוקס, כי כאשר זה לפלוש — במעמקי יער אורנים, במדבר עירום, בחדר לפתע לשבצכם — זה לעיתים קרובות מוכיחה משהו מפחיד ולא רצוי. חרדה מזדחל פנימה; האוזן באופן אינסטינקטיבי מגניב על כל דבר, אם אש-היס או ציפור לקרוא או susurrus של עלים, זה יחסוך את זה מאפר הזה לא ידוע. אנשים רוצים שקט, אבל לא כל כך הרבה |